יש דברים שמוטב היה שלא יאמרו ובמיוחד כשהדברים תועדו והוקלטו למען הדורות הבאים- שידעו גם הם מה לא מומלץ להגיד. יש מאמרים שמוטב היה שלא יכתבו ובמיוחד כשאין אפשרות לערוך ולתקן את מה שנכתב והדברים עלולים להטעות את הקוראים במשך זמן-רב עד שמישהו ישים לב שמי שטרח על מה שכתוב- לא ראה את הדיוק בעובדות כערך כזה חשוב.

ויש מקומות שלא כדאי להיקלע אליהם כיוון שזו סכנת נפשות או חוויה טראומטית במיוחד- אבל בעידן המודרני יש אנשים שהמציאו דרך מקורית "להיות שם" אבל לא בכל הגוף אלא רק בעין- באמצעות סרטונים שאולי חשוב שצולמו- ולמרבה הצער הופצו לציבור הרחב ואולי גם נשלחו בטעות לקרובים של אנשים שבאמת היו במקום הנורא ההוא ועכשיו רואים מה קרה להם שם- או לטלפונים של מבוגרים שילדיהם משחקים בהם לפעמים ופתאום רואים סרטונים שהורסים להם את הילדות ואולי גם את הבריאות וגורמים נזק שקשה לתאר במילים. כי מי צריך מילים כשיש תמונות שיכולות להשחית לא רק את הראיה אלא גם את הנשמה.

קשה לבקר בטור שבועי אחד את כמות המקרים שבהם הציבור הישראלי נחשף לחומרים שלא היו אמורים לצאת לאור וחשיפתם גרמה נזקים עצומים- לעיתים לאנשים הקשורים אליהם שנפגעו רגשית וציבורית או אולי העמידו בסכנה את מקום עבודתם ואת השם הטוב שעמלו קשה כדי להשיג אותו במשך שנים רבות , ובמקרים אחרים שגרמו להשחתת הנפש שנחשפת לרוע או לעיוות מידות במידה מוגזמת שאין דרך אחרת לתארה מלבד "אוי לעינים שכך רואות"- ויתכן שאותם מקרים שהציבור נחשף אליהם גם משפיעים על דפוסי התנהגות של אנשים קלי השפעה שרוצים לדעת יותר ממה שראוי להם ובצמא הבלתי נגמר לידע שאינו ראוי להם הם יוצאים לחפש אותו דווקא במקומות שבהם קוראים השוטרים או אנשי כוחות הביטחון לאנשים הרגילים ששפר מזלם ולא היו בזירות אסון- לא להגיע אליהם.

גלוי וידוע שהעידן המודרני והטכנולוגיה המתקדמת מספקים אתגרים עצומים לכל מי שחשקה נפשו לשמור על נפשו ולהתרחק מכל דבר-רע –  אבל כשגם התקשורת משתמשת בחומרים מוסתרים והופכת אותם לשיחת היום בטענת "זכות הציבור לדעת"- עליה לספק לציבור במקביל גם את הזכות להגנה על טוהר נשמתו ואורחות חייו השלווים ולדעת היכן עובר הגבול ומהם הדברים שמוטב היה להם להישאר בחדרי-חדרים.